אבנים בדרכי השתן

מהן אבנים בדרכי השתן

אבנים בדרכי השתן (Urolithiasis) הן מצב שבו מתגבשים גבישים לאבן באזורים שונים של מערכת השתן – בכליות, בשופכן או בשלפוחית השתן. התופעה נפוצה מאוד: עד 15% מהאוכלוסייה יחוו אבנים בדרכי השתן במהלך חייהם, ושיעור ההישנות של המחלה לאחר אירוע ראשון עומד על כ־50%.

האבנים נוצרות כשהשתן מרוכז מדי במלחים ומינרלים, ואז מתחילים להיווצר גבישים. אם לא מטפלים בגורמים המאפשרים היווצרות זו – תיווצר אבן שיכולה לנוע בתוך מערכת השתן ולגרום לכאב, חסימה וזיהומים עד כדי פגיעה בתפקוד הכליה .

אפידמיולוגיה וסוגי אבנים בדרכי השתן

מחלת אבנים בדרכי השתן מהווה אחת המחלות המטבוליות השכיחות בעולם המערבי. שכיחותה עולה בעשורים האחרונים, בין היתר בשל שינויי תזונה, עלייה בשיעורי השמנה ותסמונת מטבולית, ואורח חיים יושבני. בישראל, בדומה לאזורים חמים אחרים בעולם, קיימת שכיחות גבוהה יחסית של אבנים בכליות, בעיקר בשל איבוד נוזלים מוגבר והיווצרות שתן מרוכז.

המחלה מופיעה לרוב בגילאי 30 עד 60, אך קיימת גם באוכלוסייה צעירה ואף בילדים, במיוחד כאשר קיימת הפרעה מטבולית תורשתית. שיעור ההישנות לאחר אירוע ראשון מגיע לכ-50 אחוז תוך חמש עד עשר שנים, ובחלק מהמטופלים אף יותר. נתון זה מדגיש את חשיבות הבירור המטבולי והטיפול המניעתי כבר לאחר האירוע הראשון.

מבחינת הרכב האבן, אבני סידן מהוות את הרוב המוחלט. אבני סידן-אוקסלאט הן השכיחות ביותר, אך קיימים שילובים עם פוספט. אבני חומצה אורית שכיחות יותר בקרב מטופלים עם סוכרת והשמנה, בעוד שאבני Struvite קשורות לזיהומים חוזרים בדרכי השתן. אבני ציסטין נדירות אך מופיעות בגיל צעיר באנשים עם מחלה תורשתית שנקראת ציסטינוריה ונוטות להיות קשות ועמידות לטיפול.

הרכב האבן אינו רק פרט טכני – הוא קובע את אסטרטגיית הטיפול, את ההתערבות התזונתית ואת סוג התרופות שיינתנו.

סוגי האבנים הנפוצים

מבין האבנים הנוצרות בדרכי השתן:

• אבני סידן – מהשכיחים ביותר (75%), בעיקר סידן-אוקסלאט
• אבני חומצה אורית – כ־10% מהאבנים
• אבני Struvite – קשורות לזיהום חיידקי
• אבני Cystine – נדירות יחסית, לרוב בתורשה

גורמים להתגבשות אבנים בדרכי השתן

היווצרות אבנים תלויה במאזן בין חומרים שמגבירים התגבשות (כמו סידן, אוקסלאט וחומצה אורית) לבין אלו שמעכבים אותה (כמו citrate ומגנזיום). שתן מרוכז, רמת PH חומצית או בסיסית מדי, והפרעות מטבוליות מגבירים באופן משמעותי את הסיכון להתגבשות גבישים לאבן.

אבחון אבנים בדרכי השתן

האבחון מתחיל בהערכת התסמינים הקליניים. כאב מותני חד, עויתי , היכול להקרין למפשעה, מהווה תיאור קלאסי של עוית כלייה. לעיתים מופיעים גם דם בשתן, תחושת דחיפות במתן שתן ובחילות.

בדיקת הבחירה כיום היא CT כליות בפרוטוקול אבנים ללא חומר ניגוד. בדיקה זו מאפשרת זיהוי מדויק של מיקום האבן, גודלה, מידת החסימה ומאפיינים המרמזים על הרכבה באמצעות מדידת צפיפות ביחידות Hounsfield. מידע זה חשוב במיוחד כאשר שוקלים ריסוק חוץ גופי או התערבות אנדוסקופית.

לצורך מעקב ארוך טווח, במיוחד במטופלים עם הישנות תכופה, ניתן להשתמש באולטרסאונד כליות וצילום בטן ריק כדי להפחית חשיפה לקרינה. כאשר קיים חשד למום אנטומי כמו UPJO או כליית פרסה, הדמיה מתקדמת מסייעת בתכנון ניתוחי.

אבחון נכון בשלב החריף מונע סיבוכים כמו זיהום חסימתי, שהוא מצב מסכן חיים ודורש ניקוז דחוף של מערכת השתן.

אבחון במהלך התקף חריף

כאשר מטופל סובל מכאב גב חד, לעיתים מלווה בבחילות ודם בשתן, יש חשד לאבן בדרכי השתן. הבדיקה האבחונית החשובה ביותר היא CT כליות ללא חומר ניגוד (NCCT), שיכולה לזהות את נוכחות האבן, מיקומה וגודלה בדיוק רב.

המשך בירור לאחר אירוע ראשון

לאחר אירוע ראשון – גם אם נפתר באופן שמרני – מומלץ לבצע בירור מטבולי מסודר הכולל:

•       אנמנזה רפואית (היסטוריה רפואית ותזונתית)
•       בדיקות דם ושתן
•       איסוף שתן של 24 שעות
•       ניתוח האבן שהוצאה אם ניתן
  
  

מספר הנחיות מקצועיות מדגישות את החשיבות של בירור מטבולי לכל מי שחווה אבנים בדרכי השתן, גם אם זו הפעם הראשונה, מאחר והרוב המכריע של החולים מפתחים הפרעות מטבוליות שמגבירות סיכון להיווצרות אבנים חוזרת.

בירור מטבולי לאחר אירוע של אבנים בכליות

הטעות הנפוצה ביותר בטיפול באבנים בדרכי השתן היא הסתפקות בטיפול באירוע החריף בלבד. ללא בירור מטבולי, הסיכון להישנות גבוה מאוד.

בירור מטבולי כולל אנמנזה מדויקת לגבי שתייה, תזונה, עיסוק סביבתי, תרופות כרוניות ומחלות רקע. יש לברר מצבים כמו מחלות מעי דלקתיות, ניתוחים בריאטריים, סוכרת, גאוט והפרעות הורמונליות.

בדיקות הדם בודקות רמות סידן, חומצה אורית ותפקוד כלייתי. איסוף שתן של 24 שעות, המתבצע פעמיים, מספק נתונים קריטיים על נפח השתן וריכוזי סידן, אוקסלאט, citrate וחומצה אורית. רמות citrate נמוכות מצביעות על ירידה בהגנה הטבעית מפני התגבשות, ואילו רמות אוקסלאט או סידן גבוהות מחייבות התערבות תזונתית או תרופתית.

הספרות המקצועית מראה כי גם באירוע ראשון קיימת שכיחות גבוהה של הפרעה מטבולית, ולכן מומלץ להציע בירור לכל מטופל ולא רק למקרים חוזרים.